הפעם האחרונה

מה אם זה הרגע האחרון שלי?

שאלה שאני שואל את עצמי מעת לעת.
שאלה שמזכירה לי לעצור לרגע, לנשום, ולהיות נוכח בחיים שלי באמת.

הפעם האחרונה שבה אני רואה את ההורים שלי, את האחים שלי, את אשתי, את הילדים שלי?
איך הייתי מדבר איתם?
איך הייתי מתייחס אליהם?
מה הייתי אומר להם?

מה אם זה האימון האחרון שלי?

האחרון שלי עם עצמי, עם המתאמנים שלי?
מה אם זו תהיה ההרצאה האחרונה שלי?
הריצה האחרונה שלי?
המפגש האחרון עם חבר קרוב ואהוב?
הפעם האחרונה בחוף הים?
הפעם האחרונה שאוכל מאכל אהוב?

אנחנו רגילים לחשוב שיש לנו עוד ועוד זמן.
שהרגעים שלנו יימשכו לנצח.
אבל האמת היא שכל רגע הוא חד-פעמי.
כשאנחנו שוכחים את זה, אנחנו עלולים לתת לרגעים שלנו לחלוף בלי תשומת לב,
בלי הערכה, בלי משמעות.

אבל מה אם היינו מתייחסים לכל רגע כאילו הוא עשוי להיות הפעם האחרונה?
פתאום, הכל מקבל ערך אחר.
תחושת המחסור הופכת לתחושת שפע.
הרגע הזה – מקבל מקום של כבוד ונוכחות.

פעם נשאל אדם חכם:
"מהי העצה הטובה ביותר שתוכל לתת לי בשלוש מילים כדי לחיות חיים משמעותיים?"
הוא ענה: Memento Mori – זכור כי תמות.

וזו לא קריאה לעצב או לפחד, אלא תזכורת לחיות באמת. ליהנות מהרגע.
להריח את הפרחים.
לראות את האנשים היקרים לנו.
להקשיב למה שבאמת חשוב.
לומר את מה שבלב.

אז עכשיו, השאלה היא:
מה תעשו עם זה?
איך תבחרו לחיות את הרגע?
למי תשלחו את המילים האלו, שחשוב לו לקרוא אותן?

שתפו את מי שיקר לכם שצריך לקרוא את זה.
כי אולי…