מוקדש לכל מי שמוכן לקבל בעיטה ב*חת
ולקבל את האמת בפרצוף!
הייתי שבור! והייתי רק בן 25! אוקי?
לא היה לי שקל על התUת!
לא הייתה לי יכולת לשלם על שיחות יוצאות בטלפון,
לא היה לי רכב כדי להתנייד איתו.
4 שנים , אתם שומעים?!
4 שנים! עבדתי במשך 7 ימים בשבוע!
שבהם התרוצצתי בין מקומות עבודה שונים.
רק כדי לממן את הלימודים שלי.
החודש היה נגמר לי מהר מידי
לפני שהכסף נכנס!
לא הצלחתי לעמוד בתשלומים ובחובות
שרק הלכו והצטברו.
שקל ,
אפילו שקל אחד לא ביקשתי לעזרה ממשפחה או חברים.
הבנק? הבנק לא ספר אותי בכלל.. מי הייתי בשבילם?
כלום.
ימים של טירוף והתמודדות בין הרצון לנצח,
את העולם! את עצמי.
רציתי להוכיח שזה אפשרי,
שכיסים ריקים וחוסר משאבים
הם לא מה שיעצרו אותי.
התסכול דפק לי בלב כמו באותו יום גשום ועצבני
שלעולם לא אשכח.
איך שרצתי אחוז טירוף כדי להספיק לאוטובוס
בסיום הלימודים בדרך לעבודה ומולי,
פתח מחסום היציאה ממכון וינגייט
עלה וירד בזמן שחברי נפנפו לי לשלום מהרכב שלהם.
ואני, נאלצתי לאסוף את כל המחברות ובדי העבודה
שנשפכו על הכביש הרטוב בגלל אותו התיק שנקרע
מעוצמת הריצה.
זה פירק אותי!
זה שאני צריך לעבוד כמו חמור,
לרוץ בין מקומות עבודה רק כדי להתקיים.
לאחרים, כך נראה החיים נראו טובים יותר משלי.
"זה לא הוגן!" הרגשתי,
"החיים לא פרים".
אז, לא ידעתי שהאישיות שלי נבנית.
וזה לא הולך להיות פשוט יותר.
אחרי הלימודים חלמתי לאמן קבוצת אנשים בטבע ובשטח הפתוח.
אני מדבר על תקופה שאנשים לא ידעו כלום חוץ מלהתאמן בחדרי כושר
ופה ושם בחדרי סטודיו עלומים.. אפילו קבוצות ריצה בקושי היו אז.
הרבה לפני שמרתון ת"א היה קיים..
הרבה לפני שאינסטגרם בכלל נולד.
חילקתי עשרות אלפי פליירים מזורגגים עד 3:00 לפנות בוקר,
טיפסתי מגדלי דירות, תליתי פלייר עם מגנט,
ברחתי מכלבים בשכונות..
אפילו הצלחתי לחדור לתיבות חלוקה של הדואר
רק כדי שאנשים יכירו… יצלצלו.
אף אחד לא צלצל…
סיפרתי לחברים. לבני משפחה..
"מה? לקום מוקדם בבוקר? להתאמן בטבע?
מה אפשר לעשות בחוץ? רגע, מה אם יהיה גשם?
או שיהיה חם ויתושים?"
אנשים פשוט לא ידעו איך "לאכול אותי"
היו לי הרבה סיבות לוותר,
היו בודדים שאמרו לי : "כן בטח נבוא.."
הייתי מגיע מוקדם ב-5:30 בבוקר לארגן את האימון.
סידרתי קונוסים, תולה רצועות
ומפזר ציוד, אבל, אף אחד לא בא!
לא מי שפה ושם צלצל
ולא חברים שהבטיחו לבוא ולא באו.
3 חודשים! כן..
3 חודשים אתם שומעים?
קמתי בבוקר מוקדם כדי ללכת לאמן-אף אחד!
בשלב מסוים, הייתי חוזר הביתה, בכוונה מאוחר
אחרי שאשתי הספיקה לצאת לעבודה כדי
שלא אצטרך לספר לה שאף אחד לא בא.
לא רציתי לראות את פנייה המרחמות שכמעט מוותרות בשבילי.
כן, היו רגעים שנשברתי וכעסתי על כל העולם.
אבל היום.. היום יש לי מתאמנים שאיתי כבר מעל 10 שנים!
ניצחתי!
אז חברים,
אל תספרו לי על הבעיות הכספיות שלכם, אוקי?
אל תספרו מאיפה באתם, מה עברתם בילדות
או שמישהו שיחק לכם בתסרוקת והרס לכם את מצב הרוח.
ואפילו על הקורונה אני לא רוצה לשמוע!
אני בחרתי לצמוח מתוך הכאב.
ולפרוץ את התירוצים.
גם היום, גם עכשיו.
ואני לא יותר טוב מאף אחד אחר.
תראו, לכולם יש בעיות!
אתם חייבים לטפל בהם,
אתם צריכים למצוא דרך להביא את הלחם וחלב הביתה!
להמשיך לדחוף ולא לחדול!
זה מתחיל בסיפורים שמסתובבים בראש,
ונגמר בעוצמת התשוקה שבלב.
אז חברים,
בלי יותר תירוצים, בלי בכיינות, בלי האשמות.
תמצאו דרך לתת שירות,
לתת יותר ערך,
ולעשות כסף כדי להתרומם חזרה!
אני לא מחכה לאף אחד אחר שירים אותי, בטח לא מהמדינה או מישהו אחר.
גם אתם לא צריכים.
יש לכם את הכל.
אז תזיזו את ה#ת ותטוסו על החיים שלכם ב 200 קמ"ש!
בתשוקה ובשליחות.
מחזק אתכם.
